להתבטל ביעילות

מאמר זה הינו תרגום למאמר בתחום אולי הכי חשוב בחיינו - איכות העבודה שלנו וניהול זמן בימינו, וכתב אותו מורגן האסל – משקיע ויזם אמריקאי מפורסם.

_ _  _

הקשיים שנובעים מעבודות פיזיות הם נראים לעין, אבל גבולות ההתשה הנפשית אינם נראים לעין, וכך נוצר מצב שבו עובדים רבים אינם פרודוקטיבים, סובלים ממחלות הקשורות לסטרס ומתח ועובדים בשיטה שאינה ממקסמת את הפוטנציאל האישי שלהם.

כדי להבין עד כמה מיושנת השיטה בה עובדים חמישה ימים, 40 שעות עבודה בשבוע, חשוב להבין את המקור שלה.

לפני שנת 1900 העובד האמריקאי הממוצע עבד יותר מ -60 שעות בשבוע. הגבולות המבניים היחידים לעבודה היו שעות האור וצרכים דתיים. הפסיקו לעבוד כשהיה חשוך מדי מכדי לראות או ללכת לכנסייה. זה היה מתיש ולעתים קרובות קטלני.
האיגודים המקצועיים עזרו לחולל שינוי. ב- 1916 דרשו איגודי הרכבות שמונה שעות עבודה ביום, בעיקר משום שמצאו שעבודה של יותר מזה הביאה לעלייה במספר התאונות ואף למוות. הנהלת הרכבת סירבה לדרישה, אז העובדים פתחו בשביתה ומערכת הרכבות של אמריקה נעצרה כמעט כליל.
כל זה קרה במהלך מלחמת העולם הראשונה, בזמן שבו הובלת ציוד צבאי ברכבת היה חיוני לביטחון הלאומי. הנשיא וודרו וילסון, שהיה נואש לגרום לרכבות לחזור לעבודה, דרש מהקונגרס לחוקק יום עבודה של שמונה שעות לעובדי הרכבת והקונגרס אכן העביר את חוק אדמסון, ומאז שולמו שעות נוספות לאחר יום של שמונה שעות שהפך לזכות מוגנת בחוק של עובדי הרכבת.
עשרים שנה לאחר מכן, הניו-דיל דחף לזכויות עובדים רחבות יותר. ובכך שמונה שעות עבודה, חמישה ימים בשבוע הפך לסטנדרט עבור כל הענפים במשק.
שמונים שנה מאוחר יותר זה עדיין הסטנדרט של שבוע העבודה כפי שאנחנו מכירים אותו - אשר בכלל תוכנן במקור עבור אילוצים של סיבולת פיזית של עובדי תחנת הרכבת והפך כל כך טבוע ומובן מאליו עד שרק לעתים נדירות אנחנו חושבים על כך, אם בכלל.
וזה בפני עצמו די מטורף.
השינוי התעסוקתי הגדול ביותר במאה האחרונה הוא מספר המקצועות הרב שהשתנה מעבודה הדורשת מאמץ פיזי לעבודה הכרוכה במאמץ מחשבתי. וכך נטמע המונח Knowledge worker.
מאחר שקשיים של עבודות פיזיות נראים לעין, ננקטו פעולות החלטיות כשהדברים לא פעלו, כמו חוק אדמסון.
אבל הגבולות של התשה נפשית פחות נראים לעין, אז אנחנו לכודים במקום שבו רובנו עובדים בלוח זמנים שלא ממקסם את הפרודוקטיביות שלנו, אבל אנחנו לא עושים שום דבר בקשר לזה. ואיך כל זה קשור למצב העבודה היום?

בטח מוכרים לכם המשפטים האלו של אנשים שחוזרים מחופשה שהם וריאציה של אותו דבר:
"עכשיו שיש לי קצת זמן לחשוב, הבנתי ש..."
"בכמה ימי חופשה, הגעתי למסקנה שאולי כדאי שנעשה משהו אחר כמו...."
"כשהייתי בחופש קיבלתי את הרעיון הגדול הזה..."
האירוניה היא שאנשים יכולים לבצע חלק מהעבודה החשובה ביותר שלהם מחוץ לעבודה, כשהם חופשיים לחשוב ולהרהר.
הבעיה היא שאנחנו לוקחים את פסק הזמן הזה אולי פעם בשנה מבלי להבין שהזמן לחשוב הוא מרכיב מפתח בכל כך הרבה תפקידים, ולוח הזמנים המסורתי לא ממש מאפשר זאת.
עבודות אשר דורשות יצירתיות או חשיבה ביקורתית נעשות טוב יותר אם הן מאפשרות להקדיש גם זמן לבהייה ולסקרנות.
מה שיכול להיחשב כבטלה, למעשה עוזר למצוא פתרונות לכמה מהבעיות הגדולות יותר בעבודה.
זה עדיין קשה לנו לעשות את זה זה כי אנחנו מורגלים כל כך לרעיון שיום עבודה צריך להיות שמונה שעות רצוף בישיבה ליד השולחן וללא הפרעות.
אם לדוגמא - תגידי לבוס שלך שמצאת שיטה שתגרום לך להיות יותר יצירתי ופרודוקטיבי, הוא/היא מיד יאשרו לך להשתמש בה.
אבל אם תגידי להם שהשיטה שלך כרוכה ב- 90 דקות הליכה באמצע היום, סביר להניח שהתגובה תהיה "תחזור לשולחן העבודה שלך".
כך שהעובדים נדרשים להפעיל הרבה מחשבה בתפקיד שלהם - אבל הם לא מקבלים זמן שמוקדש לחשיבה.

דוד לאונהרדט מהניו-יורק טיימס כתב לאחרונה על מזכיר המדינה לשעבר, ג'ורג 'שולץ:
"שעת הבדידות שלו היתה הדרך היחידה שבה מצא זמן לחשוב על ההיבטים האסטרטגיים של עבודתו. אחרת, הוא יימשך כל הזמן לתוך נושאים טקטיים של הרגע, ולא יוכל להתמקד בשאלות גדולות יותר של האינטרס הלאומי. והדרך היחידה לעשות עבודה מצוינת, בכל תחום, היא למצוא זמן להגות בשאלות הגדולות".
המשפט האחרון הוא חיוני עבור כל מי שעבודתו כרוכה באסטרטגיה, ניתוח, יצירתיות, חדשנות, ניהול אנשים, קבלת החלטות לא מובנית, או כל דבר מחוץ למשימות חוזרות ונשנות.
שולץ מתייחס למה שקורה במשרד במשך שמונה שעות, חמישה ימים בשבוע. מפגשים, גיליונות אלקטרוניים, פגישות ושיחות טלפון כאל "סוגיות טקטיות של מהרגע-להרגע".
 
לרוב לא ניתן להתמודד עם "השאלות המהותיות" בישיבה במשרד, כי יצירתיות וחשיבה ביקורתית דורשים להתמקד ללא הפסקה - כמו ללכת לטיול או לשבת בשקט על הספה לבד או נסיעה באופניים או לדבר עם מישהו מחוץ לתחום הידע שלך.
סטיב ג'ובס עשה את רוב שיחותיו הרציניות תוך כדי הליכה, טים ארמסטרונג מבלה ארבע שעות בשבוע רק בלחשוב. ג'ק דורסי מפורסם בשוטטות. מישהו שאל פעם את צ'רלי מונגר מה הסוד של וורן באפט. "הייתי אומר שאת חצי מהזמן שלו הוא מבלה בישיבה על התחת שלו וקורא. יש לו הרבה זמן לחשוב ".
עמוס טברסקי, השותף המנוח של הפסיכולוג זוכה פרס נובל דניאל כהנמן, אמר פעם כי "הסוד למחקר טוב הוא תמיד להיות קצת חסר תעסוקה. אתה מבזבז שנים בזה שאתה לא יכול להרשות לעצמך לבזבז כמה שעות".
לוח הזמנים המסורתי של שמונה שעות הוא נהדר אם העבודה שלך היא היא מהסוג שחוזר על עצמו או מהסוג הפיזי. אבל עבור המספר הגדל של "עבודות מבוססות ידע", זה לא יכול להתאים.
אנחנו יכולים להיות פרודוקטיביים הרבה יותר אם יתאפשרו לנו שעתיים בבוקר כדי להישאר בבית ולחשוב על עניין מהותי או ללכת לטיול ארוך באמצע היום כדי לחשוב למה משהו לא עובד או לצאת ב 15:00 ולבלות את שארית היום לצורך חשיבה על אסטרטגיה חדשה.
זה לא פרודוקטיבי פחות. ההיפך: הרבה עבודות ידע בעצם לא מפסיקות ובלי לבנות זמן לחשוב ולהיות סקרן, בסופו של דבר נהיים פחות יעילים בשעות המוקדשות לישיבה בשולחן העבודה ומתן מענה למשימות השוטפות.
חוק אדמסון אינו מתאים לעובדי ידע הזקוקים לזמן לחשוב. זה תלוי בנו להבין את זה!
הצעד הראשון הוא להבין שצריך לאפשר לעצמך זמן באמצע היום בשביל לעשות דברים שאולי לא נראים כמו עבודה אבל הם החלק החשוב ביותר ביום העבודה שלך.

ליחצו כאן לקריאת המאמר המלא באנגלית

רוצים ללמוד עוד על יעילות ועבודה בעידן המידע?

בקרוב יפתח מחזור נוסף של הסדנה "איך לעבוד חכם במקום לעבוד קשה" בסדנה לומדים טכניקות עבודה וחשיבה בשילוב עם כלי-ווב חדשניים ופתרונות אוטומציה  >>> ליחצו לפרטים